<h1>קונטרס הראיות לריא"ז — ראיה ב'</h1>
<h2>דף ז.</h2>
ופשטוה מיהא וכו'. פי' והא מסותא נמי חזינ' אם יכול להוציאו בדיינין קדוש, ואם אין יכול להוציאו בדיינין אי' קדוש, ובעיא דקדשה ולא תקפה לא איפשיטא. וליכא למפשטה ממאי דאמ' ר' יוחנן גזל ולא נתייאשו, פי' דהתם איכא למימר דהאי (דהאי) דלא מצי נגזל לאקדושה משום דלא שתיק ליה גזלן, א"נ אפי' אי שתיק ליה.
<h2>דף כד.</h2>
כל אלו שאמרו אימתי שמצאן כל א' א' וכו'. פי' ומחרוזות של דגים נמי דתנן במתני' (נמי) שאינו חייב להכריז כשמצאן א' א' הוא ואפ"ה קרי להו מחרוזות דהא רבא נמי תני ומחרוזו' של קרדומו' וקאמ' אימתי בזמן שמוצאן א' א', ובתוס' ר"ש ז"ל ראיתי שנדחק בלי צורך. ואע"ג דאמ' ר"ש בן אלעזר כשמצאן א' א' אינו חייב להחזיר אין הלכה כמותו אלא כת"ק דמדקת' בברייתא ומודה ר"ש בן אלעזר בכלים חדשי' ששבעתן העין, מכלל דת"ק פליג עליה אפילו כלים חדשים שלא שבעתן העין [ומהדרינן לצורבא מדרבנן] בטביעו' עינא, וצ"מ לא מייאש מינייהו ואע"ג דלית בהו סימנין, והא דתנן מציאה שאין בה סימ' הרי היא של מוצאה משום דלא חיישי' לצ"מ אבל לצורבא מדרבנן דלא משנה בדיבוריה ומכירה בט"ע יהבינן לה ניהליה.
וכן היה ר"ש ן' אלעזר אומר (פי') המציל מן הארי ומן הדוב. פי' ואע"פ (שהיה) [שהוא] יכול להציל, הואיל ואי' הבעל יכול להציל, ואי' אחר שיציל לו נתייאש ממנה, וזה זוכה בה מן ההפקר, וה"נ אמרי' לעיל בפ' הגוזל ומאכיל [ב"ק קט"ז ע"ב] גבי שיירה שעמ' עליה גייס וטרפה, שאם אינן יכולי' להציל ועמד אחד והציל הציל לעצמו, ואע"ג דלא אמ' לעצמי אני מציל כדמפ' התם, וה"נ הואיל והבעל אי' יכול להציל ועמד זה והציל לעצמו הציל. ואי קשיא דהא מילתא ילפינן לה מדכתי' [דברים כ"ב] אשר תאבד ממנו ומצאתה, מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם יצאת זו שאבודה ממנו ואינה מצויה אצל כל אדם כדאמרי' לעי' [כ"ב ע"ב] ומשמ' דאין שום אדם יכול להציל, אבל אם יכולים אחרי' להציל היאך מותרת לו לזה שהציל, וי"ל דהאי דקאמ' יצאת זו שהיא אבודה ממנו ואינה מצויה אצל כל אדם אינה מתפרש אינה מצויה לשום אדם, אלא אינה מצויה לכל אלא למקצת כגון לזה שמציל לעצמו, ולא דמי לאבידה שחייבה תורה בהשבתה דהתם כתי' אשר תאבד ממנו שאינה אבודה אלא ממנו בלבד לפי שנעלמה ממנו, אבל מצויה היא אצל כל אדם הרואה אותו, וגם הוא אם היה רואה אותה היתה מצויה לו, אבל זו ששטפה נהר היא אבודה ממנו ואינה מצויה לכל, שהרי הוא רואה אותה ואי' יכול להצילה ורבים כמוהו, וזה שיכול להצילה הוא מצילה לעצמו, שכיון שהבעל רואה אותה ואי' יכול להצילה לו ואין מי שיצילה לו הוא מתייאש ממנה.
ברוב ישראל ודאי פליגי ברוב גוים וכו'. פי' ברוב ישראל ודאי פליגי, דהא תנן במתני' [כ"א ע"א] ואלו מציאות שחייב להכריז, ומשמ' בין בר"ה בין ברה"י דהא מדקתני כריכות ברה"י, הא כלהו אפי' בר"ה ור"ה מקום שהרבים מצויים שם הוא שם, דומיא דסרטיא ופלטיא, והכי אזלא סוגיא דשמעת', דכל ר"ה מקום שהרבי' מצויים שם, כדאמרי' לקמ' [כ"ד ע"ב] ר' חנינא מצא גדי שחוט בין טבריא לצפורי והתירוהו לו משום מציאה כרשב"א, ומשמ' דבין טברי' לצפורי מקום שהרבי' מצויים שם שהוא דרך הרבים, וכן כל ר"ה, וה"נ אמרי' בעיר שישראל וגוים דרים בה דדייק מינה כרשב"א לפי שכל מבואות העיר עוברים בהן הרבים וקורא אותם מקום שהרבי' מצויים שם כרשב"א, והכי אמ' רב אשי בעיר שרובה גויים, והכי אמרי' נמי [כ"ו ע"א] (בפונטק) [בפונדק] שחנו בו ג' (א') גויים.
מצא בה אבדה וכו' מאן שמעת ליה דאזיל בתר רובא ר"ש בן אלעזר וכו'. פי' לקמ' בעי למימר הרי אלו שלו אי' חייב להכריז קת', אבל השתא סלקא אדעתי' למימ' אם רוב גויים אינו חייב להכריז דאפי' אי אתי ישראל ויהיב סימנא לא יחזיר אלא הן שלו, דכיון דרוב גויים מצויים שם (מצויים שם) כבר נתיאשו הבעלים, ואם רוב העיר ישראל הו"ל רובי ישראל מצויין שם ולא רוב גויים, ואע"ג דאמרן דבתי כנסיות דידן דיתבי בהו גוים הוי מקום שרוב גוים מצויים אע"ג דרובה ישראל נינהו התם הוא משום דהוחזקו לישב שם גוים והוי כמו פונדק שחנו בו ג' גויים. [שלשה קרויין רבים, וכיון] שהוחזקו גוים הוי פונדק [מקום רוב גוים, אבל בעיר אע"פ שיש בה יותר מג' גוים], לא הוחזקו עוברי' במבואות העיר [אלא ברוב בני העיר].
[הא מני רבנן היא, תפשוט מינה דמודו] ליה רבנן לר"ש בן אלעזר. פי' לא תפשוט מהכא דברוב גוים מודו רבנן לרשב"א, אלא ברוב ישראל לא מודו ליה, דמצי' למימ' דאפי' ברוב ישראל מודו ליה, ומאי דקאמ' הכא אם רוב ישראל חייב להכריז מפני שהיה טמון שאין הבעלי' מתייאשים, אבל אם היה גלוי אפי' ברוב ישראל נמי הבעלי' מתייאשים, דאפי' ברוב ישראל מודו ליה ואע"ג דאמרי' לעי' ברוב ישראל ודאי פליגי, אפ"ה מהכא לא מצית למפשט, וכן דרך התלמוד בכל מקום שהולך ודוחה מה שהוא רוצה לפשוט, ומתני' דתנן ואלו מציאות שחייב להכריז ומשמ' אפי' בר"ה, י"ל דבמקום שאין הרבים מצויים, א"נ אי איכא למפשט ממתני' דברוב ישראל פליגי מ"מ מהכא לא מצית למפשט.
<h2>דף כד:</h2>
איבעית אימא מי קת' הרי אלו שלו וכו'. פי' לעולם במגולה. ולא תפשוט דמודו ליה רבנן ברוב גוים כדקאמרת, דא"ל נמי ברוב גוים פליגי עליה והכא לא קת' הרי אלו שלו, כנ"ל פתרון שטה זו וכך הולך פתרון המורה, ומזה גורס לעולם רשב"א והב"ע בטמון ואין צורך להעמידה כרשב"א כדפרישי'.
אהדרינהו למרייהו לבתר תריסר ירחי שתא לפני' משורת הדין. פי' דמן הדין לאחר י"ב חדש הוי יאוש, ואע"ג דאמרי' פ' כל הבשר [חולין ק"י ע"א] בההיא דרמי דאפי' לאחר י"ב חדש דלית בהו בפורצני משום יין נסך חייש בהו משום גזל, דלית בהו יאוש אפי' לאחר י"ב חדש, י"ל שהיו מונחי' בכרמו ולאו אבידה נינהו ולא מייאש מינייהו עד דחזא דקדחי בהו חלפי, אבל הכא דאשכחינהו לחמריה לאחר י"ב חדש ודאי כקדחי בהו חלפי דמי.
שמעת מינה הלכה כר"ש בן אלעזר ברוב ישראל נמי. פי' דמאי דא"ל זיל שקול לנפשך משום דהוי מקום שהרבים מצויים שם שאל"כ למה התירם לו, אלא אע"ג דלאו ר"ה הואיל דהני צינייתא דבי רב מריין סמוכי' לר"ה היו ורבים מצויים שם.
<h2>דף לד.</h2>
א"נ דקיימא באגם. פי' שאם היתה הפרה בשעת גניבתה באגם לא נקנת לשומר, שאי' עומדת ברשותו שיקנה לו חצרו, ומאי דתנן במתני' דמשלם תשלומי כפל ותשלומי ד' וה' לשומר כגון שגנבה מרשותו של שומ' דוקא, וקי"ל כאיכא דאמרי דבכל מקום הלכה כלישנא בתרא.
<h2>דף מו:</h2>
ה"ק ויש דמי' שהם כחליפי' כיצד [החליף] דמי שור בפרה. מז"ה מפ' במהדור' קמא שמכר ראובן שורו לשמעון במנה ומשך שמעון את השור ונתחייב ליתן לו את המנה, וכשבא ראובן לתובעו א"ל שמעון אם תרצה אמכור לך באותו מנה שאני חייב לך את פרתי, וקבל עליו ראובן פרתו של שמעון אע"פ שלא משך, דאע"ג דמעות אינן קונות ה"מ במילתא דשכיחא שנותן המעות בשעת המקח הלוקח למוכר, אבל במילתא דלא שכיחא כי הכא שהמעות כבר היו בידו של מוכר לא מחמת מקנ' תורתן והחליטן לו הלוקח בעד חפץ שמוכר לו קונות, וכעי' זה כת' נמי רבי' יצחק בפסקיו לפסק הלכה, ופתרון זה דחוק בעיני מאד, דכיון דמעות הללו לא היו בידו אלא בתורת הלואה היאך יוכל לקנות בהן כלל, אפי' למ"ד מעות קונות ה"מ כשרוצה לקנות בנתינת המעות, אבל אם נתן המעות בתורת הלואה, ואח"כ רוצה למכור בהן או מטלטלי', או מקרקעי, או לקדש בהן אשה שהיא נקנת בכסף כלום מועיל קניינו, כיון דלא נתכוון לקנות בהן בשעת נתינה הא הו"ל מקדש במלוה אינה מקודשת [קדושין ו' ע"ב], וכן אם רוצה לקנות בהן קרקע ולא נתנו בתורת קנין אלא בתורת הלואה, ואחר מכאן רוצה לקנות בהן לא קנה, וכ"ש במטלטלי שעיקר הקנין במשיכה, ואפי' למ"ד מעות קונות דוקא כשמתכוין לקנות בהן בשעת נתינה, אבל לא לאחר נתינה, וכן הוכחתי בפרקי' דלקמ' שמעת' קמ' ע"ש. ומאי דאמרי' הכא החליף דמי שור בפרה נ"ל לפ' כך, כגון שהתנה עם חברו לתת לו שור ששוה ר' זוז בפרתו, ואח"כ או' לו שור אין לי הא לך דמי' לקנות בהן השור וכיון שמשך ממנו דמי השור הרי הוא כאלו משך ממנו השור עצמו ונקנת פרתו לחברו בכל מקו' שהיא, דאע"ג דמעות אינן קונות הא מילתא דלא שכיחא היא ובמילתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן.
<h2>דף סד:</h2>
המלוה את חברו לא ידור בחצרו חנם. כת' מז"ה בפסקיו ודוקא בחנם לא ידור בו, [אבל] אם רוצה לשכור בפחות לאחר שהלוהו מותר, כיון דלא אתני בהדיא בשעת הלואה, ולא ישכו' ממנו בפחות מפני שהוא רבי' לאו ארישא קאי דא"כ בפחות אסו' כ"ש חנם וכו' כדכת' מז"ה בפסקיו והתר יתר נר' זה בעיני ואי' יודע מנין לו למז"ה דבר זה, דהא השת' בחצר דלא קיימ' לאגרא דאלו גבי אניש אחרינא אמרי' אי' צריך להעלות לו שכר, אפ"ה גבי מלוה אסור ואע"פ שלא התנה לו כדמסיק לקמ' בעובדא דרב יוסף בר חמא, כ"ש לשכור ממנו בפחות בחצר דקיימא לאגרא, דלאדם אחר אי' דרכו לעשות ולזה עושה מפני שהלוהו ואע"פ שלא התנה כן מתחילה הויא לה רבית מאוחרת, ולקמ' אמרי' [ע"ה ע"ב] דאפי' להקדי' לו שלום אסור אם אי' רגיל בכך שהוא דבור בעלמ', כ"ש בהנאת ממון דבודאי לא היה מהנהו בכך אם לא בעבור שהלוהו, וכן אם רוצה לשלו' לו מנחו' מאליו ודאי אסור הוא, וכן אם רוצה לשכור לו נמי בפחות בין שהתנה בשע' הלואה, בין שלא התנה בשעת הלואה ולא זו אפ' זו קתני, דלא מבעיא בחנם אלא אפי' לשכור ממנו בפחות אסור.
<h2>דף פא.</h2>
טול את שלך והבא מעות איצטרי' לי'. פי' וכל זה באומן שיש לו לקבל מעותיו, אבל שומ' שאמ' טול את שלך שאינו חפץ לשומרו יותר, וכן אם קבל האומ' מעותיו כבר אפי' ש"ח לא הוי, כדאמרי' בפ' הזהב [מ"ט ע"א] זוזי אשומשמי והדר ביה וא"ל תא שקול זוזך, ואמ' רבא כה"ג ל"מ שומר שכר אלא אפי' ש"ח לא הוי, ואע"ג דדחי' לה התם להא מילת' כדכתי' התם וכדמפ' התם רבי' יצחק ז"ל, לא דחי' לה אלא משום דבעי לקבולי מי שפרע, אבל אי קבי' עלי' מ"ש דלא הוי אלא שומר בעלמא כיון דא"ל תא שקול זוזך אפי' ש"ח נמי לא הוי.
<h2>דף פט:</h2>
ת"ר פרות המרכסות בתבואה. נ"ל דמרכסות הוא מלשון ארכס, כלומ' שהן משליכות התבואה ומפזרת אותה בפיהן ומאבדות אותה בפיהן, כדרך שהבהמות עושות הרבה פעמי' כשהן שבעות, ובזה ודאי אי' עובר משום בל תחסום דאיתקש נחסם לחוסם, וכבר אמרי' גבי פועל ואכלת ולא מוצץ, שובעך ולא אכילה גסה.
<h2>דף צו.</h2>
שאל מן האשה ונשאל לו בעלה מהו. מז"ה הרבה בזה דברי' במהדור' ג' וד' ולא נתיישבו לי דבריו, והנכון בעיני דאי שאל מן האשה הוא כגון ששאל ממנה מדעת בעלה, דאם שלא מדעת אין לה רשות להשאיל כלל, דהא בעל הוי כלוקח בנכסי אשתו ומוציא מיד הלקוחות ואפי' אם מתה אשתו בתקנת אושא כדאמרי' לקמ', וכ"ש דהוא מוציא הפירות בחיי אשתו אפי' בלא תקנת אושא, והשואל הזה שואל שלא מדעת הוא שהוא רוצה להשתמש בפרה זו בלא דעת הבעל, שכל תשמישיו וכל פירותיה שלו והרי הוא השואל הזה כגזלן עליה, וכיון שהוא כגזלן אפי' אם נשאל לו הבעל והאשה נמי אין לפטרו משום שאלה בבעלי', דלא פטרה תורה בבעלי' אלא השואל ושאר השומרי', אבל גנב וגזלן לא נפטרו מאונסי' כלל אע"פ שנשאלו להם הבעלי', והגוזל דבר מחבירו נמי והשאילו לאחר אע"פ שנשאל לו הגזלן והנגזל לא נפטר השואל הזה על האונסי' דכיון דשלא מדעת בעלים שואל גזלן הוא עליו, ולא שייך לומ' בגזלן שאלה בבעלי', והכא כגון ששאל מן האשה מדעת בעלה עסקי', ואע"פ ששאל משניהם הוא מסתפק כשנשאלו הבעל ואי קרי' ביה אם בעליו עמו ואם לאו (דאין) [דאי] קנין פירות כקנין הגוף דמי קרי' ביה אם בעליו עמו ואי לא לא, ודין היא שהיה שואל שאל מבעלה ונשאל לו בעלה, אלא לפי שאין רשות לבעל נמי להשאיל נכסי מלוג בלא אשתו כדאמ' בפ' האשה שנפלו [כתובות פ' ע"ב] דאין הבעל רשאי למכור שדה אשתו לפירות אי משום ריוח ביתא, אי משום שמא תכסיף כדאמרי' התם ואע"פ שהבעל נהנה במעות, כ"ש כשהוא משאיל בחנם שאי' לו שום הנאה וליכא ריוח ביתא כלל, להכי נקט שאל מן האשה שנתרצית האשה בכך ומדעת שניהם היה, ואי ליכא שאלה בבעלי' ונאנס מידו חייב לשלם לשניהם, שהרי משניהם שאל ולשניהם משלם שיהא הגוף לאשה והפירות לבעל כבתחילה, ואם נשאל לו הבעל מבעיא לן אי קרי' ביה אם בעליו עמו ואם לאו, ואם נשאלה לו האשה בלא הבעל ודאי פשיטא לן דקרי' ביה בעליו עמו, דהא למ"ד גבי בעל קנין פירות כקנין הגוף דמי דקרי' ביה בעליו, כ"ש אשה שהגוף שלה ממש ולא גרע מקנין פירות דבעל אפי' אי הוי כקנין הגוף, וכ"ש דקי"ל [יבמות ל"ו ע"ב] קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, וקנין הגוף של אשה ודאי הוא העקר, ואם נשאלה לו קרי' ביה אם בעליו עמו והרי נקראת בעליו, וכן כשנשאל לו הבעל פקע קנין האשה למ"ד קנין פירות כקנין הגוף דמי וכן מאי דבעי לעי' בפ' המפקי' [ל"ד ע"ב] שאל מן האשה ושלם לבעלה מהו, בכה"ג נמי קא בעי התם, כגון ששאל מן האשה מדעת בעלה, דאי שלא מדעת בעלה אין לה רשות להשאיל, והשואל הזה הרי הוא כגזלן, וא"ת כיון דמדעת הבעל הוא ה"ל כאלו שאל מהבעל ושלם לבעל, י"ל כגון שנתן לה רשות להשאיל ואמ' לה לדעתך כדמפ' התם תלמוד' [ל"ו ע"א] גבי השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר, ואע"ג דבעיא דהכא איפשיט' בעיא דהתם לא איפשיט', דלא דמיא ההיא דהתם להא דהכא, דהכא טעמ' משום דכתי' אם בעליו עמו ובעי גבי בעל אי מקרי בעליו אי לא, אבל התם הוא טעמ' משום דמקני ליה כפילא, וא"ל אפי' למ"ד קנין פירות כקנין הגוף דמי וקרי' ביה גבי בעל בעליו, מ"מ האשה ששאל ממנה לא מיקניא ליה כפילא עד שישלם ממש, או י"ל דאפי' למ"ד קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ניחא ליה לאשה שישלם לבעלה ומקנה ליה כפילא.
ת"ל אישה יקימנו ואישה יפירנו דב' ר' יאשיה וכו'. פי' ר' יונתן מדמי ליה לנתינת הגט דאיפש' ע"י שליח, ור' יאשיה מדמה ליה לשאר מצות דמוטלי' עליו לעשות ולא איפש' לעשות ע"י שליח והם ה"נ אישה יקימנו דוקא הוא ולא שלוחו וכן אם בעליו עמו דוקא בעליו.
<h2>דף צו:</h2>
בעי רמי בר חמא בעל בנכסי אשתו מי מעל. פי' האשה היו בידה מעות של הקדש, ושגגה בהן כסבורה שהן חולין, וכשנשאת לבעלה מסתמ' קונה הבעל כל נכסיה, וקנה גם מעות של הקדש בכלל בעת הנשואי' ונמצא שנשתנה רשות הקדש ממילא להכי בעי מי מעל, ומסיק דלא היתה כוונתה על מעות הקדש בקנין זה ומעל [בעל כשיוציא].
כחש בשר מחמת מלאכה מהו. פי' אם הוכחש שלא מחמת מלאכה כגון שסגפה ברעב ודאי חייב לשלם כיון דהכחישה בידים, ואם כחשה מאליה בכחשה דהדר או' לך הרי שלך לפניך כדפי' מז"ה דלא גרע מגזלן דאומ' כן בכחשה דהדר כדאמ' בפ' הגוזל עצים [ב"ק צ"ו ע"ב], ובשור שהרג את הנפש נמי אמרי' בפ' שור שנגח ד' וה' [שם מ"ה ע"א] שאם החזירו שומ' לבעליו (מחוס') [מוחזר] שאו' לו הרי שלך לפניך, וכן י"ל נמי בכחשה דמלאכה.
<h2>דף קח.</h2>
והשתא דאמרת צריך למקנא מיני' אייקור וזול ברשותי' דבר מצרא. פי' משום דשליחותי' קא עביד והכי אזלא כל סוגיא דשמעתתא, ורבי' משה כת' בפ"ג מה' שכנים [הי"א] ב"ח של מוכר שטרף השדה מיד בעל המצר הרי בעל המיצר חוזר ונוטל מן הלוקח שסלקו והלוקח חוזר ונוטל מהמוכר, ואי' נ"ל דכיון דלעני' יוקרא וזולא אמרי' דברשותי' דבר מצרא אייקר וזל לא ברשותי' דלוקח, לענין אחריות נמי לא הוי אחריות על הלוקח כלל דלא הוי אלא שליח בעלמא, ולמה יקבל הוא האחריות עליו ומה הנאה יש לו שקיבל האחריות עליו, לא די שאנו מטילין עליו לעשות הטוב והישר ולתת המקח שלו לבעל המצר, אלא עוד נטיל עליו הפסד האחריות ודבר זה אינו משטת התלמוד וגם אינו מתקבל על הלב, וזה דומה למאי דאמרי' בפרק אלמנה נזונת [כתובות ק' ע"א] בי דינא דזבין אחריותא איתמי וארמלתא, ומקש' התם פשיטא דלא הוי אלא שליח בעלמא וכיון דלא שייך האי לוקח ביוקרא וזולא לאו דידיה הוא ולא שייך באחריות כלל. עוד כת' רבי' משה [ה"ז] שאם אכל הלוקח הפירות אחר שהביא בר המצר מעות לסלקו מחשבין אותן ללוקח, אבל כל פירות שאכל קודם שיביא בר מצר מעותיו שלו הוא אוכל ואין מחשבי' אותן, וגם זה אי' נ"ל שהרי אפי' עד שלא הביא מעות אמרי' אייקר וזל ברשותיה דבר מצרא הא לוקח כשליח חשבינן ליה.
זבין במאתי' ושוה במאה וכו'. פי' ויהיב ליה מאתן, ונ"ל שאם רוצה להשביעו שאין יכול להשביעו שאי' נשבעי' על טענת ספק אלא אם טוען טענת בריא שאו' לו אני יודע בודאי שלא קנית אותו בכך.
